מאפייני "היישוב הישן" בארץ ישראל היישוב היהודי בארץ ישראל מפוצל לפי עדות במאה ה19– התרכז היישוב היהודי בארץ ישראל בעיקר בארבע ערים - ירושלים , חברון , צפת וטבריה - שכונו " ארבע ערי הקודש . " בערים אלה התגורו היהודים לצד שכניהם הערבים . עד שנות ה60– של המאה ה19– היו רוב היהודים בארץ בני העדה הספרדית . מתקופה זאת החל שינוי איטי ובני העדה האשכנזית הפכו בהדרגה לרוב . לשונות הדיבור המקובלות על היהודים היו היידיש , הלדינו והערבית . ידיעת הלשון הערבית התפשטה במהירות בקרב היהודים הספרדים דוברי הלדינו , והדבר הקל על קשריהם עם שכניהם הערבים . אחריהם החלו גם היהודים האשכנזים ללמוד את הלשון הערבית , ועם הזמן זו הייתה אף לשפת הקשר בין היהודים לבין עצמם - ספרדים ואשכנזים . אולם בין הספרדים לאשכנזים ניכרו הבדלים לא רק בשפת הדיבור אלא גם בלבוש , במנהגי ההלכה , במנהגי החגים ובנוסח התפילות . הבדלים אלה יצרו ריחוק בין העדות ולא איפשרו תפילה בבית כנסת משותף או אפילו דיור בשכנות . בראש העדה הספרדית עמד הרב הראשי של ירושלים , שנשא את התואר " הראשון לציון" . "הראשון לציון" היה מנהיג כלל היישוב בנושאי הלכה , ...
אל הספר