קראו את המאמר שלפניכם , וענו על השאלות שאחריו . קצת שקט , בבקשה / דב גולדשטיין התרבות הישראלית מזהה שמחה עם רעש , תענוג עם צווחה . שמחה שקטה , מאופקת - זרה לרוחה . השבוע , בחגיגות לסיום שנת הלימודים בבתי הספר , מפעילים מארגני הטקסים רמקולים שפולטים לחלל רעשים של מאות דציבלים ועור התוף נקרע . בית הספר הסמוך למקום מגורי , שוכן מאות מטרים מחלונות דירתי . גלי ההדף מרעידים את השמשות הכפולות . אין לאן לברוח . ניסיתי בחדר האטום . נעלתי כל מה שאפשר לנעול . אולי הגזים מעיראק לא יחדרו , אבל הרעש מחגיגת סיום שנת הלימודים בז לחדר האטום . זה לא כדי שילדי בית הספר ישמעו את הבשורות מפי המנהל והמורים . ברעש הנורא הזה אף אחד לא שומע שום דבר . זה לא כדי שהשירים היפים ינעמו לאוזני השומעים . הנעימות נבלעות בגלי הרעש . במקום מוזיקה שומעים נהמה מתמשכת , רעשנית וצווחנית . זו לא תרבות . גם לא שמחה . זו זעקה של אלימות : " אנחנו כאן ! אף אחד לא יכול להרעיש כמונו ! כמה שאנחנו . "שמחים " לשבחם" של מארגני השמחות הרעשניות צריך לומר כי מאמציהם להנחיל לילדים מנהגים פסולים נושאים פרי . החינוך לרעשנות ולצווחנות גורם לכ...
אל הספר