|
|
עמוד:187
ואלה ארבעת גושי ההתיישבות: .1 אזור יפו היה לב ההתיישבות היהודית. יפו הייתה שער כניסה ראשי לארץ, ומרכז כלכלי. סביב יפו הוקם גוש מושבות גדול, שנקרא גוש מושבות יהודה, בהן גדרה, רחובות, נס ציונה, ראשון לציון, כפר סבא ופתח תקווה. .2 מדרום לעיר חיפה הוקם גוש מושבות שומרון, ובהן חדרה, גבעת עדה, בנימינה, זכרון יעקב, שפיה, בת שלמה ועתלית. .3 באזור טבריה, על קרקעות חברת יק"א, הוקם גוש מושבות הגליל התחתון: מנחמיה, יבנאל, כינרת, פורייה, סג'רה, מצפה ומגדל. .4 בקירבת העיר צפת הוקם גוש מושבות עמק החולה: ראש פינה, מחניים, משמר הירדן, יסוד המעלה, מטולה. העקרונות הגאוגרפיים של ההתיישבות בתקופה זאת היו: הקמת מספר קטן של יישובים סביב ארבע הערים שכבר הייתה בהן אוכלוסייה יהודית, ויצירת רצף של סביבות יישוביות יהודיות. הערים שימשו עורף כלכלי וחברתי לכפרים היהודיים, והכפרים שימשו עורף חקלאי יהודי לערים. בגלל המדיניות העות'מאנית לא היה אפשר להציב תכניות התיישבות לטווח הארוך. לפיכך התפתחו יישובים יהודיים בודדים באזורים שבהם היה אפשר להשיג רוב יהודי. בין היישובים נבנו דרכים שחיברו אותם לגושי ההתיישבות. היו הצעות לרכישת קרקעות באזורי ההר, במיוחד במבואות ירושלים וסביבה, שם הוקמו מושבות כמו מוצא, הר-טוב וכפר אוריה. ואף על פי כן, ההר לא נחשב לאזור המתאים להתיישבות חקלאית יהודית. זאת משום שההתיישבות הערבית הצפופה לא איפשרה לרכז אדמות בגושים גדולים, שיתאימו לחקלאות מפותחת. מסיבה זאת גם מוסדות ההון הלאומי וגם בעלי ההון הפרטי מיעטו לרכוש קרקע באזורי ההר והעדיפו את אזורי המישור, שם הוצעו למכירה קרקעות של בעלי אחוזות גדולים. גם הנגב, למרות ההתעניינות בו, טרם נחשב לאזור הראוי להתיישבות - בגלל העדר ידע חקלאי, בעיית המים והריחוק ממרכז הארץ. הברון רוטשילד, שהיה אחד מרוכשי הקרקעות הגדולים בתקופה הזאת, העדיף את מרכז הארץ וצפונה, ולא ירד ברכישותיו דרומית לבאר טוביה. ד:54 גוש מושבות שומרון - בתיה הראשונים של עתלית, 1903 ד:55 גוש מושבות הגליל התחתון - המושבה כינרת, 1909 ד:56 גוש מושבות עמק החולה - ראש פינה, 1925 ד:53 גוש מושבות יהודה - בתיה הראשונים של המושבה גדרה, 1890
|
|