דן-בניה סרי ( מטובך ) שלושה ימים קודם מותה של סבתא כבתה האש בנואבון . בתחילה עדיין היה עשן , אבל כשמתה , היה הסאבון צונן וקר . אנשים מעסים הלכו אחרי המיסה . אף אחד לא דיבר , אבל אפשר היה להבחין , שהם שמחים , וגם בניה של סבתא לא שקעו בצער עמוק . כשבאו האבלים אל הבית , מיהרה אימא להוציא ביצים קשות ומרק עדשים חם , ורק אחרי שסיימו לאכול , החלו מעס מהמנחמים להיכנס אל החדר הקסן . "מה תשתו " ? שאלה אימא , והאנשים , צפופים על הספסלים הצרים , ענו : "קפה . " ביתה של סבתא היה בין שני בתי אבן גדולים . פעם הייתה שם או-רווה של סוסים , אבל בעל הבית התקין את המקום למגורים וחידש את פניו . כשסבתא נישאה לסבא , הוא כמובן הביא אותה אל האורווה . "כבר אז היו עיניה כבו-י 1 ת " גילתה לי אימי בעצב . כל ימי השבעה נכנס חכם דו-אק אל הבית , ואף על פי שהחזיק בידיו ספר גמרא , לא לימד דבר . לפעמים דיבר עם אבא , ששמר כל הזמן על פנים רציניות , על ענייני הפרנסה , והבטיח לו , שכל הצרות הן "רמז לגאולה . " "ומה יאכלו בינתיים הילדים " ? שאל אבא את החכם . "חלוצים לפני המחנה " . אמר לו . אבא , שאף פעם לא ביקש עזרה , גם כשרעב ל...
אל הספר