|
|
עמוד:232
גַּנִּי שֶׁ לִּי מאת זְאֵב לֹא גָּדוֹל הוּא גַּנִּי שֶׁלִּי, לֹא גָּדוֹל . שִׂיחַ פּוֹרֵחַ, עֲרוּגַת יָרָק וּמִשְׁעוֹל . אֲבָל גַּם בַּגַּנִּים הַקְּטַנִּים, יֵשׁ שֶׁמֶשׁ וָטַל וּמַבְשִׁיל הַפְּרִי, וְתוֹר הַבִּכּוּרִים הִגִּיעַ גַּם בְּגַנִּי שֶׁלִּי . בָּאתִי . מָה אֶתֵּן ? - וְאָמַרְתִּי : "הֲרֵי אֵלֶּה בִּכּוּרִים" . גַּם שִׂיחַ פּוֹרֵחַ עִם עֲלֵה הַשּׁוֹשָׁן, גַּם עֲרוּגַת הַיָּרָק - כָּל הַגַּן . לְמָחֳרָת הֵם נָשְׂאוּ טַנְאֵיהֶם הַמְּלֵאִים לְקוֹל הֶחָלִיל, זָרְחוּ עֲטָרוֹת בְּרָאשֵׁיהֶם, בְּעֵינֵיהֶם - הַגִּיל . וְאֶחָד הִבִּיט לְתוֹךְ סַלִּי : "זֶה הַמְּעַט ? " אָמַרְתִּי : כֵּן הַמְּעַט . לֹא גָּדוֹל הוּא גַּנִּי שֶׁלִּי, לֹא גָּדוֹל . אֲבָל נָתַתִּי אֶת הַכֹּל, הַכֹּל . 232 232
|
|